אני אמא לא נורמלית. באמת. זה התחיל כ"אמא לילד עם צרכים מיוחדים" אבל זה נשמע מסובך ומתייפייף מדי. זה הפך ל"אמא לילד מיוחד" אבל כל ילד הוא מיוחד. זה השתדרג ל"אמא מיוחדת" אבל אז יחשבו שעפתי על עצמי. אז החלטתי ש"אמא לא נורמלית" הוא בדיוק הביטוי הנכון בשבילי. הילד שלי הוא אכן מיוחד אבל הוא לא "ילד מיוחד" או "ילד קשת". אנחנו אלה שהופכים אותו למיוחד פשוט כי הוא שונה. נכון, הוא שונה. שונה ממך. ממני. מאיתנו. אף אחד לא נולד בדיוק כמו האחר ובכל פעם שאני שומעת את המילה "מיוחד" אני נזכרת שככה קראו לי בתור נערה וזה ממש העליב אותי. הייתי ילדה מוזרה, "שונה", אאוטסיידרית, שוחה נגד הזרם, מרדנית, מעופפת, דעתנית, לוחמת צדק, טום בוי, חלומות גדולים, ראש בעננים. נו, אתם יודעים, מיוחדת. ביטוי מפונן לילדה הזו שאף אחד לא מבין מה עובר לה בראש. רק שאני לא אובחנתי על הרצף, וכשקיללו אותי לא קראו לי "אוטיסטית", קראו לי "מיוחדת". שונאת את המילה הזאת. למה מיוחדת? כולם צריכים להיות דומים? כולם צריכים ללבוש את אותם הבגדים? לחשוב את אותן מחשבות? להגיד את אותן המילים? אני לא החשבתי את עצמי כמיוחדת. החשבתי את עצמי כחלוצה, כמקורית, כמישהי בעלת דעה עצמאית, כפורצת דרך. לא סתם מיוחדת. ודווקא זה מה שעזר לי להגיע להצלחות בחיים שלי. אם הייתי כמו כולם כנראה שאף אחד לא היה מקשיב לי. והבן שלי הוא לא סתם מיוחד. הוא ילד שלא רואה את המגבלה של עצמו וכתוצאה מכך יש לו חלומות גדולים והוא בטוח שהוא יגשים אותם. הוא לא מתבייש מכלום, לא מתפדח, מתנהג בדיוק כפי שהוא מרגיש באותו רגע. אם הוא שמח הוא צוחק צחוק מתגלגל, ואם הוא עצבני הוא צורח בקול רם, ואם הוא עצוב הוא בוכה. והוא יכול לעבור בין מצב למצב תוך שניות (הלוואי עליי). הוא לא שוקע בעצב. הוא יכול לבכות ודקה אחר כך להתפקע מצחוק. כי זה הוא. אין לו רעשי רקע. הוא מסנן ביקורת, הוא מתנצל בקלות, הוא מחייך בחיוך המיוחד לו אחרי שהוא עשה משהו רע – ואין סיכוי שמישהו יעמוד בפניו ולא יסלח לו. הוא לא ילד מיוחד. הוא פשוט שונה. ממך. ממני. מאיתנו. ואני לא אמא מיוחדת. אני אמא לא נורמלית. בדיוק כפי שאני רוצה להיות. אחרת לא הייתי יודעת איך להתמודד עם השוני של כל אחד מהאנשים בחיי. איך אומרים? תהיה אתה עצמך, כל השאר תפוסים.
top of page
bottom of page
Comments