הורות מיוחדת - מה עושים כשהילד כל הזמן בוכה?

כשדורי נולד, הוא לא הפסיק לבכות.

כל עוד הוא היה ער – הוא בכה.

בעגלה, במיטה, על הידיים – מהרגע שהוא נולד.

אני זוכרת שבימים הראשונים כשהגענו איתו הביתה, חטפתי התקף חרדה.

אורון היה הבכור, והוא היה תינוק כל כך נוח. ממש מתנה לזוג צעיר.

ופתאום, מגיע תינוק חדש, כשאני עדיין צריכה לטפל בתינוק הראשון, והילד לא מפסיק לבכות.

ואנחנו - לא יודעים מה יש לו.

בחודשים הראשונים פשוט בילינו בבתי חולים. דווקא שם, כשהגיעו לבדוק אותו, הוא הפסיק.

בהתחלה אמרו לנו שזה גזים, אחר כך רגישות לחלב, אחר כך חשבו שאנחנו סתם היסטריים, אבל ידעתי שאני לא היסטרית, ועדיין – הוא לא הפסיק לבכות, עד שכבר אני בכיתי.

אני זוכרת שהתקשרתי לאמא שלי וביקשתי שתבוא להיות איתו כדי שאוכל להיות קצת בשקט עם עצמי. הרגשתי שאני מאבדת את זה, תרתי משמע. אבל הגרוע מכול היה שהוא לא הפסיק לבכות, ואני לא ידעתי איך לעזור לו. זו הייתה הרגשה של חוסר אונים.

הבן שלי, שאני מוכנה לעשות הכול בשבילו, סובל ממשהו, ואין לי מושג ממה.

בגיל שנה גילו אצלו בקע והוא עבר ניתוח. היינו בטוחים שהצרחות יפסקו, אבל... הן לא.

ואז הגיעו אנשים מסביב שאמרו לי: "תני לו לבכות, את סתם מפנקת אותו"...

אני בטוחה שהם אמרו את זה מתוך רצון לעזור, אבל למזלי, הקשבתי יותר לקול הפנימי שלי שאמר: את היחידה שיודעת מה הדבר הכי טוב בשביל הילד שלך.

כמה שנים לאחר מכן, גילינו שדור על הספקטרום האוטיסטי.

הבכי שלו לא היה סתם,

הוא לא היה מפונק,

הוא פשוט לא ידע איך להגיד לי מה מפריע לו!

והיום אני מודה שלא הקשבתי לאף אחד והלכתי עם הלב.

אנשים יגידו לכם דברים מנקודת המבט שלהם. עזבו, אל תקשיבו. תקשיבו לעצמכם, ללב שלכם, לאינטואיציה שלכם. אמא יודעת הכי טוב, גם אבא. כל השאר – פחות.